איך מיינדפולנס מסייע לנו (או: מקורות הסבל האנושי)

לבני אדם יש יכולת להרהר, להיזכר בעבר, לדמיין את העתיד. היכולת הזאת מסייעת לנו להסיק מסקנות, ללמוד ולהתכונן לקראת מה שצפוי לקרות. אבל הרבה מהמחשבות שלנו על העבר והעתיד לא מועילות לנו. הן סוחפות אותנו לתוך מערבולת של מחשבות ורגשות, שגורמות לנו המון סבל מיותר. 

בואו נחשוב על דוגמאות לסבל שמקורן בהווה: נמר רודף אחרי איילה, היא בחרדה קיומית. היא סובלת. ילד נופל ונפצע, כואב לו, הוא סובל. אדם הלך לאיבוד בג'ונגל, הוא לא אכל שלושה ימים, הוא רעב. הוא סובל. 

עכשיו, תחשבו על כמה אירועים בהם אתם סבלתם בזמן האחרון. כמה מהסבל היה באמת קשור לאירוע שקרה בהווה שלכם? כשעושים את זה, מגלים שמקור להרבה מהסבל בכלל לא מתרחש בהווה – הוא קיים במחשבות שלנו, וברגשות שהמחשבות האלה מעוררות. אנחנו חרדים מהעתיד, מתחרטים על העבר, מרגישים אשמים על משהו שעשינו לפני 20 שנה, כועסים על משהו שקרה אתמול. הסבל אמיתי, אין ספק בכך. העיסוק בעבר ובהווה הוא אוטומטי ולעיתים גם מועיל. אבל בהרבה מקרים, המציאות בהווה שלנו סבירה ואפילו טובה, ועדין, אנחנו סובלים. לא באופן שמועיל ומקדם אותנו, אלא בגלל הנטיה האוטומטית הזאת להתעסק בדברים שליליים שקרו בעבר או עלולים לקרות בעתיד. אנחנו לא שואלים את עצמינו – האם זה מקדם אותי עכשיו? אנחנו לא בוחרים. אנחנו נשאבים להתנהלות הזאת מתוך הרגל. הרעיון של מיינדפולנס בהקשר הזה הוא להיות בהווה.

ההיקף של סבל שמקורו בעבר או בעתיד הוא עצום. שניים ממקורות הסבל הפסיכולוגי הנפוצים ביותר הם חרדה (כ18% מהאמריקאים סובלים ממנה בשנה נתונה) ודיכאון (כ6% מהאמריקאים סובלים ממנה בשנה נתונה). באופן כללי, חרדה ודיכאון קשורים שניהם לאותם סוגים של אירועים: אירועים מכאיבים – בהם היה אובדן או סבל מסוג אחר. בחרדה, אנחנו מגיבים לציפיה שאירועים כאלה יקרו בעתיד: שמישהו אהוב יחלה, שיפטרו אותנו מהעבודה, שניכשל במשימה חשובה, וכו'. בדיכאון, אנחנו מגיבים לאירועים מכאיבים שכבר קרו בעבר: מישהו אהוב חלה, פוטרנו מהעבודה, נכשלנו במשימה חשובה וכו'.

כל האירועים האלה כואבים כשהם קורים ולמשך זמן מסויים לפני ואחרי, אבל בחרדה ובדיכאון אנחנו ממשיכים את הכאב רחוק אל תוך העבר או העתיד. במקרה של חרדה, אנחנו אפילו עשויים לסבול מאירועים שבסוף לא יגרמו לסבל משמעותי, או אפילו לא יקרו בכלל. למשל, אני יכולה להיות בחרדה מטיפול שיניים עתידי, ולסבול שבועיים מראש מהמחשבות על כמה הוא יכאב. בסוף, הטיפול יכול לכאוב הרבה פחות ממה שהערכתי, ואפילו להתבטל לגמרי – ועדין סבלתי המון מהציפיה המפחידה לטיפול. או אם אני נכשלת במבחן חשוב, הרגע בו אני מקבלת את הציון יהיה מכאיב. יכול להיות שאזדקק לתקופה מסויימת כדי ללמוד שוב למבחן הבא ולעבור אותו, תקופה שתהיה עמוסה ומתוחה. אבל החרדה חודשיים מראש, או הדיכאון חודש אחר כך לא קשורים לגורם סבל בהווה. 

הערה חשובה בהקשר הזה – אין כאן שום שיפוטיות לגבי חרדה או דיכאון. מידה של חרדה ושל דיכאון טבעית ומתבקשת סביב אירועים מסויימים. למשל, באבחון דיכאון, אדם שיש לו את כל הסימפטומים של דיכאון אבל בדיוק עבר אובדן גדול לא יאובחן עם דיכאון, כי מדובר בתגובה טבעית לאירוע. הדיכאון יאובחן רק כשעובר פרק זמן מסויים והדיכאון ממשיך. השאלה היא איך אפשר לתחום תחושות כואבות לפרק זמן סביר, בלי למתוח את התחושות האלה רחוק אל העבר והעתיד. מיינדפולנס זאת גישה שמציעה כלים כדי להיות בהווה כפי שהוא – כואב או מהנה. עבור הרבה מאיתנו חלק גדול מהסבל שאנחנו חווים לא קורה בהווה, ולכן הגישה הזאת יכולה להפחית הרבה סבל, ולמעשה להפוך אותנו למאושרים יותר.