למה זה קורה?

הרבה פעמים אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים את המקסימום כדי לעזור. מה שאנחנו בעצם עושים הוא להישאר באזור הנוחות הרגשי שלנו. לתת עצות זה להעמיד את עצמנו במקום היודע, המבין, המתמודד. זה להרגיש שאני (בניגוד לחברה במצוקה) יכול להתמודד עם הסיטואציה הזאת.

לעומת זאת, תגובה שכוללת הקשבה, ניסיון להבין ואמפטיה יכולה לגרום לנו להעמיד את עצמנו במקום של החברה במצוקה. המקום הזה הוא מחוץ לאזור הנוחות הרגשי שלנו. המשמעות של להיות שם באמת עם האדם האחר היא לחלוק איתה או איתו את התחושות הקשות. לפעמים, אין באמת פתרון או תשובה באופק, ואנחנו נחווה איתם חוסר אונים, חולשה ומצוקה. לפעמים נחלוק תחושות של דיכאון, של חרדה, ואפילו של ייאוש. בהרבה מקרים, הכח שדוחף אותנו לתת עצות הוא לא באמת היכולת שלנו לתרום לפתרון המוצלח של הבעיה, אלא הרצון להישאר באזור הנוחות הרגשי שלנו ולא לקחת חלק בתחושות הלא נעימות. לפעמים מדובר דווקא באילוץ טכני – אני באמצע משהו אחר עכשיו ולא באמת פנוי לשיחת תמיכה של שעה, ואז, במקום להזיז את השיחה לזמן מתאים יותר, מנסים "פתרון מהיר" וזורקים איזו עצה.

אז איך אפשר לעזור?

בהרבה מקרים, אנשים בכלל לא מחפשים הכוונה מעשית. הם צריכים לפרוק. הם צריכים לדבר על הסיטואציה, שמישהו יקשיב להם, יבין אותם ויתן להם תחושה שהם בסדר. במקרים כאלו, לתת עצות זה מעשה שיכול להחוות כתגובה לא אמפטית ולא רגישה, מכמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא הכרות לא מספקת עם הסיטואציה שגרמה למצוקה. אנשים מכירים את עצמם ואת החיים שלהם הכי טוב. יש מיליון פרטים שאנחנו לא מכירים (במיוחד אם לא שאלנו עליהם). סיכוי טוב שעצות שנכונות עבור מצבים שאני מכירה לא נכונות בשביל הסיטואציה הספציפית שגורמת למצוקה לאדם אחר. מה שנכון לגבי הבוס העצבני שלי לא בהכרח מתאים לתרבות הארגונית וליחסים הספציפיים של החברה עם הבוס ומה שעובד עם אמא שלי לא בהכרח יעבוד עם אמא שלה. במקרה הזה, החברה תהיה מתוסכלת מהעצות שלך. היא תרגיש שאתה לא מבין אותה, ואתה אולי תהיה מתוסכל מזה שהניסיון שלך לעזור לא מתקבל טוב.

הסיבה השניה היא שיש סיכוי טוב שאחרי שהיא תאוורר קצת את הרגשות הקשים ותרגיש יותר טוב, החברה תצליח לראות את הפתרון בעצמה. במקרה הזה, היא תמצא פתרון שמתאים בדיוק למצב שלה ושהיא מרגישה שהיא יכולה ליישם אותו. אם תתעקש לפתור את המצב עבורה, היא תרגיש שאתה מתנשא ושהעצות שלך מיותרות (כי היא יכולה להגיע לזה בעצמה). אם תקשיב ותתן לה להגיע לבד לפתרון, היא תרגיש הרבה יותר חזקה ועמידה כי היא הצליחה לצאת מהמצב הקשה בעצמה. עכשיו אתה תוכל לעזור לה עם תכנון הפרטים, חשיבה על מה יכול להשתבש ואיך לפתור את זה, סימולציות ועידוד במהלך תקופת הפתרון.

הסיבה השלישית היא שבהרבה מקרים אנשים בכלל לא צריכים פתרון. לפעמים הם יודעים אותו בעצמם מראש. לפעמים אין פתרון אמיתי והמשימה היא לקבל את זה. אנשים במצוקה זקוקים בהרבה מקרים להקשבה, לאמפטיה. לתחושה שמישהו מבין אותם. ליכולת לחשוב בקול כשמישהו משקף להם את הדברים. לכן, בהרבה מקרים עצם ההקשבה וההבנה יספיקו כדי לפתור את המצוקה. במקרה הזה לתת עצות עשוי להיתפס כבריחה מהקשבה ותמיכה רגשית אמיתית.

מה, אז אסור לתת עצות אף פעם?

לא. לפעמים עצות הן נהדרות. הרבה פעמים אדם מבחוץ יכול לראות משהו שאי אפשר לראות מבפנים. הרבה פעמים זווית ראיה של מישהו אחר על החיים יכולה להאיר דברים באור חדש ומועיל. שווה לקחת כמה דברים בחשבון כשנותנים עצות:

• קודם כל, דאגו להבין את הפרטים היטב. תקשיבו, תתעניינו, תשאלו הרבה שאלות.
• הבנו? יופי. עכשיו כדאי להביע אמפתיה –  "וואו, זה ממש מייאש" "אני גם הייתי מדוכא במקומך" "כל הכבוד לך שאת מתמודדת עם זה כל יום"
• רק אם החברה עדיין במצוקה, אפשר לשקול לתת עצות. במקרה הזה כדאי לשאול – מה החברה צריכה? האם היא ביקשה עצות? תמיד אפשר לשאול "את רוצה לדעת מה אני הייתי עושה במקומך?"
• הכירו את עצמכם, את ההנחות שלכם ואת המגבלות שלכם. תסבירו את המגבלות שלכם כשאתם נותנים עצות. זה גם גילוי נאות וגם חוסך את תחושת ההתנשאות. "אני מניחה שמשרד עורכי דין שונה מההייטק אבל כשהבוס שלי מתעצבן אני עושה כך וכך". "אני לא בטוח שזה יעבוד בשבילך אבל כשחבר שלי נפגע ממני עשיתי כך וכך". "כשאני ניסיתי להתקבל לעבודה הייתי צריך לעשות 10 ראיונות עד שהבנתי איך להתנהל והפסקתי לגמגם תוך כדי".

הכנתי תרשים זרימה שמסכם את הנושא. מכירים מישהו שעשוי להעזר בזה? שתפו אותו!

ספרו לי מה חשבתם בתגובות.

רוצים לקבל פוסטים חדשים לפני כולם? גללו למטה והירשמו לרשימת התפוצה.